לשון לבגרות: בנייני הפועל, הסבר חלופי (מאמר שני על אותו נושא) 

אנסה להסביר באופן בסיסי את צורות הפועל ב"בניינים" בעברית.

 כשרצו להמציא מילה שתייצג את החפץ שיושבים עליו המציאו באופן חופשי את המילה כיסא. כשרצו להמציא מילה לייצג את החפץ שמקובל לאכול עליו המציאו את המילה שולחן. אלו מילים חד-פעמיות. אין עוד מילים דומות, ואם יש, אז זה במקרה. לעומת זאת בעברית אי אפשר להמציא בחופשיות כזאת מילים לתאר פעולות (הפעלים). את הפעלים ממציאים בתבניות קבועות. (בשפות אירופיות, למשל אנגלית, אין דבר כזה). 

 למשל, כשרצו להמציא שם לפעולה (כלומר פועל) שמתארת אדם שנע ממקום למקום באמצעות הרגליים המציאו את המילה "הולך". איך יצרו את הצורה שלה?

בשביל לבנות פועל בוחרים בד"כ שלושה עיצורים (אותיות), ומגדירים אותם "השורש" של אותו פועל. (יש גם שורשים עם ארבעה ואפילו חמישה עיצורים, אבל זה לא להסבר הבסיסי).

השורש בן שלוש האותיות מוכן להיכנס לבניין, שבו יש המון תבניות. בכל תבנית יש שלושה מקומות ריקים, םםם,   שיש להם ניקוד מוכן ומזומן (למשל םםם, םםםתי, םםםת וכו'), שבה יודעים מראש איפה יהיה ה"טעם", כלומר ההדגשה היחסית של אחת ההברות ההברה כשאומרים את הפועל בקול. כל תבנית כזאת ממתינה לאותיות השורש שייכנסו למקומות הקבועים מראש, כדי להפוך אותן למילה, כלומר לפועל.

לכן בשביל להשתמש בשורש במילה, צריך להכניס אותה לאחד מעשרות המקומות המחכים לו ב"בניין".

עכשיו נראה מה קורה לעשרה שורשים שנכנסים לתבנית הנ"ל.

אבד, בגד, בחן, גנב, משך, קפץ, קלט, שמח, שמר, תפס.

כולן נראות אותו הדבר, כי כולן נוצרו באותה התבנית.

בעברית כל הפעלים ובערך מחצית שמות העצם נוצרים בתוך תבניות ידועות מראש כאלה.

כאמור, התבניות שבהן "אופים" את הפעלים נקראות בניינים.

יש שבעה בניינים: פעל, נפעל, הפעיל, הופעל, פיעל, פועל התפעל.

בכל בניין יש כמה "קומות" (הערה: המונח בניינים הוא מונח מקומות, אבל הקומות והחדרים הם המצאה שלי, לשם המחשה).

למשל בבניין פעל:

קומה ראשונה היא הצורות של זמן עבר: פעלתי, פעלת, פעלת, פעלנו, פעלתם, פעלתן, פעלו.

(להשוואה, בבניין נפעל קומה ראשונה של צורות זמן עבר היא: נפעלתי, נפעלת, נפעלת, נפעלנו, נפעלתם, נפעלתן, נפעלו. )

קומה שנייה היא זמן הווה: פועל, פועלת פועלים פועלות.

קומה שלישית היא זמן עתיד: אפעל תפעל תפעלי, נפעל תפעלו יפעלו.

כמו כן יש "זמן" ציווי: פעל!, פעלי!, פעלו!

ויש עוד כמה קומות: צורת מקור (לפעול) ועוד.

מה ה"חדרים" בכל קומה? הם מסמנים את הממ"ג (מונח שלי): מין מספר וגוף. כלומר האם מדובר ביחיד או ברבים? בזכר או נקבה? באני, אתה או הוא?

לדוגמה, אם בחורה מספרת בבניין הראשון, פעל, על משהו שהיא עושה עכשיו (זמן הווה), אז היא יחידה, נקבה בגוף ראשון (גוף ראשון = אני, גוף שני = את, גוף שלישי = היא).

אם הבניין, הזמן, והממ"ג הם אותו דבר, אז כל השורשים הפשוטים עם שלוש אותיות יופיעו באותה צורה: כותבת, הולכת, חושבת, קולטת, דואגת, סומכת. וכו'

וכן הלאה, ולדוגמה בבניין החמישי, פיעל, בקומת העתיד, אם בחורים מספרים על דברים שהחברים שלהם יעשו מחר, אז הם רבים, זכרים, בגוף שלישי (הם), ושוב, כל השורשים הפשוטים יופיעו באותה תבנית: מחר החברים שלנו -- יבקשו, ישלמו, יקבלו, יפרקו, יטפלו, יתקנו וכו'

במילים אחרות, את הבניינים צריך להבין בחתך רוחב ובחתך אורך:

למשל פעלים מהשורש "חשב", אם אומר אותם יחיד בגוף ראשון בזמן הווה, מופיעים לרוחב (כלומר באותה הקומה בכל הבניינים לרוחב כל השכונה) כך: חושב, נחשב, מחשיב, מוחשב, מחשב, מחשב, מתחשב. (זהו מקרה נדיר של פועל המופיע בכל הבניינים).

ולאורך, כלומר בקומות, כלומר במעבר בזמנים (אשאר בגוף ראשון, יחיד, זכר): חשבתי, חושב, אחשוב.

ובתוך כל קומה, כלומר בשימוש של זכר או נקבה, גוף ראשון שני או שלישי, יחיד או רבים, כך:

חשבתי חשבת חשבת חשבנו חשבתם חשבתן חשבו.

זה ההסבר הבסיסי. אחר כך מופיעות עשרות צורות של יוצאים מן הכלל: הגזרות. אבל זה כבר לא שייך להסבר הבסיסי.מקווה שזה יותר ברור עכשיו.

שתי הערות שוליים

1. בכל בניין יש עשרות צורות, ובסך יוצרים מהשורש חשב מאות צורות של פועל. במערכת כזאת אי אפשר להשתמש אם צריך לחשוב עליה כל הזמן, כמובן, וביום-יום אנחנו משתמשים בה באופן אינטואיטיבי. במקרים מיוחדים אנחנו נעצרים לחשוב על מקומו של הפועל במערכת הבניינים, ואחד המקרים האלה, ולא תמיד הנעים ביותר, הוא כשאנחנו לומדים לשון לבגרות.

2. כאמור, ה"חדרים", ה"קומות" ועוד כמה כאלה (ה"שכונה") הם המצאות שלי. אבל "בניינים" הוא מונח מקובל לתבניות הפועל.